John’s love

מן הצללים אל האור, האמת מתחילה לעלות,

לב שהיה פעם קרוע ושבור עוד בוחר להיות טוב באמת.

ג׳ון הולך בין הצופרים, בין הפחד והרעש בעיר,

ומראה בחייו שלו שהאהבה היא בחירה שלא תסתיר.

הוא הלך בסופות של שקט וראה כאב שלא סופר,

שמע ילדים לוחשים סיפורים שהעולם ניסה למחוק מחר.

הוא עמד לשמור על עתידם מפני הלילה והאימה,

מחזיק את המחר שלהם כמו אור קדוש, כמו נשימה.

הוא עמד מול מוסדות קרים שנבנו על רווח ועל שקר,

דיבר בשם הנשכחים שלא נראו בעין של עידן אחר.

חבר לכל נפש עדינה שהעולם סירב לראות,

הדליק נר קטן בחושך שבו נדמה שלא נשאר עוד אות.

אין חומה גבוהה מדי, אין פצע עמוק מדי בפנים,

כשהאהבה מחליטה לעמוד במקום שבו מסתתרות הרוחות הרעות כולן.

האמונה שלו בוערת כמו אש שאי אפשר לכלוא בשום מערכת,

להבה שקוראת לכל הלבבות בשמם, בקול שקט אבל נוכחת.

אנחנו ראויים לאהבה שלא נגמרת לעולם,

מעבר לעבר שלנו, מעבר לבושה ולכאב הקיים.

מונחים על-ידי הכוכבים שמנצנצים בלילה הרחוק,

הלב שלנו זוכר שנבראנו בשביל אור מתוק.

ג׳ון הראה לנו איך לכבד את מה שבאמת חי בפנים,

לדבר אל הנשמה בעדינות, בלי שיפוט, בלי סכינים.

לאהוב את עצמנו ואת כל האנושות באותה נשימה,

ולבנות עולם של צדק, תקווה וכבוד לכל נשמה.

הוא הקשיב בפינות שבהן הקולות המפוחדים נסתרים,

ראה את משקל הטראומות הסודיות שאיש לא רצה להכיר.

במסדרונות צרים ואולמות משפט שבהם החמלה נעלמה,

ג׳ון הביא איתו עדינות שחתכה ספק ופחד כמו חרב שלמה.

בשכונות שנשכחו ובמגדלי זכוכית גבוהים,

אמר שכל חיים אנושיים קדושים וראויים.

שאין אף אחד חסר ערך, שאין אדם שנזרק הצידה לנצח,

ושכל פעימת לב אחת עוד ראויה לעוד בוקר, לעוד פתח.

באמצע כל הכאוס הוא עומד כמו אור קטן אבל חזק,

שובר את השרשראות החלודות שהחזיקו אותנו בלילה חזק.

הקול שלו עובר דרך כעס, דרך מרירות והאשמה,

ואומר: “אנחנו לא אויבים, יש לנו אותה נשמה”.

על האיש שהעז להראות דרך אחרת ללכת,

שעוצמתו השקטה ממשיכה להוביל אותנו כל נשימה וכל דקה הולכת.

המורשת של האהבה שלו לעולם לא תיעלם ולא תיפול,

היא חיה בכל נשמה שעונה לקריאה וקמה לכל מולה.

בכל לב כן הזרע הקטן שלו עוד יצמח ויגדל,

ירים דור חדש שמסרב לוותר, שמסרב לחדול.

תקווה לכל העולם, פנס קטן בלילה הסמיך,

כשאנחנו בוחרים לחיות כמו ג׳ון — בוחרים באור ובחיבוק אמיתי.

من العتمة للنور، الحقيقة بتقوم،

قلب كان مكسور زمان لسه بيختار يكون حنون.

جون ماشي وسط السايرن، وسط الخوف والضجيج،

يوري بحياته إن الحب لسه اختيار مش شيء بديهي أو بسيج.

مشى في عواصف سكوت وشاف وجع من غير كلام،

سمع عيال بتحكي حكايات العالم حاول يرميها ورا الأيام.

وقف يحمي بكراهم من الليل ومن الرعب الطويل،

شايل أيامهم الجاية زي نور رقيق ونبض أصيل.

واجه مؤسسات باردة مبنية على كسب وكدب كتير،

اتكلم باسم الناس المنسيين اللي ولا عين شافتهم ولا ضمير.

صاحب لكل قلب طيب العالم رفض يبص عليه،

ولع شمعة في حتة ظلمة كانت دايمًا تقول “ما فيش أمل فيه”.

ما فيش حيطة عالية عليهم، ما فيش جرح جوه يزيد،

لما الحب يقف في النص وما يهربش من أي تهديد.

إيمانه نار مولعة، ولا نظام يقدر يحبسها يوم،

شعلة بتنادي كل قلب باسمه، في سر وفي علم ومعلوم.

إحنا نستاهل حب ما لهش آخر ولا حدود،

أقوى من ماضينا، من عيبنا ومن كل قيود.

نمشي على ضي نجوم منورة في سما الليل بع