עלמה תקווה

עלמה עלמה, מוח על סטרואידים,

פותחת מחברת—הידע טס, לא הולך, ספרינטים.

בשיעור שקטה? זה לא קטע של ביישנות,

אם היא מדברת—המערכת קורסת, חד־משמעית, התרסקות.

המורה שואלת שאלה, הכיתה בלחץ היסטרי,

עלמה פתרה כבר הכול לפני שהצלצול נהיה היסטורי.

עלמההה עלמההה, איום לאומי,

אופה עוגיות—ופתאום כולנו צוות משפחתי.

“לא מנצלות” (כן בטח 😏), כולנו תמימות,

אבל שוקולד נפתח—והחברות נהיות רשמיות.

ליאור שמואל נכנס—קטן קטן קטן,

גובה של תיק, ביטחון של קפטן.

כולם עושים פרצוף, מזלזלים מהצד,

ועלמה מאוהבת כאילו הוא כוכב על חד־חד.

הוא דורך במסדרון—הרצפה מתיישרת,

כי גובה זה בולשיט, וייב זה מה שמנצח באמת.

ועכשיו נחום—כן כן, בעיה מהספר,

לא סתם תקלה—זה אירוע עם ריח שמספר.

מסריח? זה לא ריח—זה מסר חינוכי,

כולם בורחים ממנו כאילו זה בוחן פתע היסטורי.

אבל עלמה עומדת, רגועה, בלי דרמה,

אוהבת אותו לבד—כי היא בנויה מתבנית אחרת לגמרי, אגדה.

ולפני כל זה—עבר שלא צריך הדרן,

אילעי קבלו השחור, פרק שנשאר בענן.

אהבה קודמת, קצת קרינג’, קצת שבר,

עלמה ניערה אבק והמשיכה דבר־דבר.

כי מי שראש—לא נתקעת בסיפור,

היא צוחקת, שורפת, ומשאירה את כולם מאחור 🔥