אוֹר לַגּוֹיִם – שִׁיר הַסְּלִיחָה

בָּחַרְתָּ בָּנוּ לִהְיוֹת אוֹר בַּחֹשֶׁךְ,

לֹא בַּחֶרֶב וְלֹא בְּנֶקָם.

כִּי אוֹר נוֹתֵן מָקוֹם לִתְּשׁוּבָה,

וְרַחֲמִים מְגַלִּים אֱמוּנָה.

הַגּוֹיִם שֶׁהוֹשַׁעְתָּ לֹא הִשְׁמַדְתָּ,

כִּי נִסָּיוֹן הֵם לְלֵב הָאָדָם.

הֲנִשְׁמֹר דַּרְכֶּךָ בְּסְלִיחָה אֵין־קֵץ,

אוֹ נִלְמַד דַּרְכֵי חָמָס?

סְלִיחָה אֵינָהּ חֻלְשָׁה,

הִיא בִּטָּחוֹן בְּצֶדֶק אֱלֹהִים.

הַנּוֹקֵם מַכְבִּיד לִבּוֹ,

וְהַמּוֹחֵל מַפְקִיד הַדִּין בַּשָּׁמַיִם.

נַעֲצֹר רֶשַׁע, נָגֵן עַל חַיִּים,

נִשְׁמֹר תְּמִימִים בְּחָכְמָה.

אֶת הַחוֹטֵא נַעֲצֹר מֵרָעָתוֹ,

לֹא לְהַשְׁחִית – אֶלָּא לְרַפֵּא נְשָׁמָה.

בְּבֵית הַכֶּלֶא נַדְלִיק נֵר,

דְּבָרְךָ יִפְתַּח לֵב אֶבֶן.

כִּי לֹא חָפַצְתָּ בְּמוֹת רָשָׁע,

כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ וְחָיָה.

זֹאת נִצְּחוֹנֵנוּ עַל הָאֻמּוֹת:

לֹא דָּם וְלֹא אֵימָה,

אֶלָּא לֵב נִשְׁבָּר, רוּחַ נִכְנָעָה,

וְאֱמוּנָה הַבּוֹטַחַת בַּיהוָה.