"הקרב במימי הכחול"

השדה הפראי מלא בעשבי תיבול ריחניים ובטל הבוקר. דבורה נחתה על פרק כף היד, מחפשת מתיקות בזיעה המלוחה.

דגדוג בכפות... חיים קטנים מול החשיכה הגדולה. אני מביט בקליפת האלון, כאילו אני רואה את קמטי הבשר האלה בפעם הראשונה. העולם כה שקוף, עד שניתן לראות את זיכרונות הילדות: ידיים אימהיות, לחם חם, ריח של שדה קצור.

אנו כאן כדי להגן על השקט הזה מפני חילול ורצח, כדי שלא לאפשר לזר להושיט את ידיו המדממות אל ארץ מולדתנו!

האחים לנשק שותקים. אין צעקה פראית או זעם לשווא. מישהו מגלגל שרוולים, מכין את השרירים לקרב קשה. מישהו לוחש תפילות, ומישהו מסתיר את הפחד תחת מסכת בדיחה לא ממש מצחיקה, והמפקדים העומדים בראש השורות הפלדה — הם אבות רגועים, קפדנים, נחושים.

הפקודות כבר לא נצעקות — כולם יודעים הכל ממילא.

כל אחד יודע את צעדיו, כל אחד מכיר את מרפקו של החבר שלצדו, כשהם מצמידים את המגן למגן בחוזקה. אנו אוהבים את הארץ הזאת עד כאב, עד קצב מוות, שונאים בלהט את אלה שמביאים לכאן אפר ועול.

קרב! זה לא תיאור בספרים, זה כאוס ועשן!

דם! זו האמת של הסוף, שנכתבה על ידינו!

למען המטרה הצודקת, למען הבית, למען ההישרדות, נעצור את ההמונים במגנינו הכבדים! היי! הזעם הסקנדינבי בוער בלבבות הרוסים והליטאים.

היי! חריצות הידיים הופכת לחרב קטלנית. מי שבא לחלל את ביתנו — שייעלם לנצח במים הכחולים האלה, יישטף על ידי אמונתנו ועל ידי התנופה האחרונה והעזה שלנו!

הם באים לשרוף. הם באים לאנוס ולבזוז. אך מאחורינו — השורשים, מאחורינו — קברי אבותינו. איננו רק לוחמים — אנו חומה שאי אפשר לשבור! אנו תושייתיים, אנו כפלדת בולאט, עומדים בין הדורות! הדבורה התעופפה. הזמן הגיע. אין דרך חזרה...

פקודה קצרה "לקרב!"...המסכה נפלה, העולם כולו קפא...ובאמצעות חומת המגנים, אנחנו צועדים לקראת האורדה...הפכנו למחסום חי...לשם, שם בהגרלת המלחמה רק השושלת שלנו מנצחת, אחרת זה לא קורה!

קרב! זה לא תיאור בספרים, זה תוהו ובוהו ועשן!

דם! זו האמת של הסוף, שנכתבה על ידינו!

למען המטרה הצודקת, למען הבית, למען ההישרדות, נעצור את האורדות במגנינו הכבדים! היי! הזעם הסקנדינבי בוער בלבבות הרוסים והליטאים.

היי! חריצות הידיים הופכת לחרב קטלנית. מי שבא לחלל את ביתנו — שייעלם לנצח במים הכחולים האלה, יישטף על ידי אמונתנו ועל ידי התנופה האחרונה והעזה שלנו!

הגרלת המלחמה... למישהו — קבר, למישהו — ניצחון. אבל אנחנו עמדנו. כי אנחנו היא האדמה הזאת, הענה הזאת והמים האלה. הסיניוקה זורמת הלאה, צלולה וקשה, כרצון האל, מהאורדות הזהובות נותרה רק צל, והאדמה האוקראינית מכוסה בגופותיהם! ננגב את חרבותינו על הדשא. נזכור את אלה שנפלו בקרב הקשה הזה... אנחנו פשוט אנשים שאוהבים את ביתנו יותר מכל דבר אחר בעולם

קרב! זה לא תיאור בספרים, זה תוהו ובוהו ועשן!

דם! זו האמת של הסוף, שנכתבה על ידינו!

למען המטרה הצודקת, למען הבית, למען ההישרדות, נעצור את האורדות במגנינו הכבדים! היי! זעם סקנדינבי בוער בלבבות הרוסים והליטאים.

היי! חריצות הידיים הופכת לחרב קטלנית. מי שבא לחלל את ביתנו — שייעלם לנצח במים הכחולים האלה, יישטף על ידי אמונתנו ועל ידי אחרון